מעיין ההורות - הבלוג

בכדי לעסוק בהתמודדות עם בכי , צריך להבין שהבכי הוא צורת התקשורת הראשונה והיחידה שיש לתינוק ברגע שהוא מגיח לעולם.
כדי להפעיל את הסביבה הקרובה, התינוק משתמש בבכי כדי לספק את כל צרכיו. הוא בוכה – והסביבה מגיבה ואכן מספקת את כל צרכיו


בסביבות גיל ארבעה חודשים, לראשונה התינוק מתחיל להבחין בתנועות עצמאיות ראשונות ואז נראה את כל התנועות החזקות של הגפיים בעיקר בזמן שכיבה.
לקראת גיל שנה מידת העצמאות עולה מיום ליום ומחודש לחודש ואז אנו נתקלים ביותר ניסיונות לעשות דברים לבד, להגיע לדברים לבד.
ככל שעולים בגיל מידת העצמאות גדלה ואז מגיע השלב של אני ואני ואני לבד! גם בגילאים האלה, הפעוטות מודעים למה הבכי שלהם מביא, כלומר מה הם יקבלו אם יבכו. ואם לא יקבלו, יבכו קצת יותר חזק ואז כנראה יקבלו, קיים אצלהם בתת מודע העניין שכשהיו תינוקות הבכי הוא זה שהפעיל את הסביבה.
ומה קורה לנו כאן?
מצד אחד הם רוצים את העצמאות שלהם ונהנים ממנה, מצד שני כשהם לא מקבלים את מה שהם רוצים הם משתמשים בבכי על מנת לקבל את מה שרצו, כשזה לא עובד הם כועסים, מתעצבנים, מתפרצים. מבחינתם, הם ניסו ביפה ברגוע אבל כשלא קבלו את מה שרצו ניסו בהתפרצויות של בכי וצעקות.
אז מה עושים?
1. קודם כל , כל הורה מכיר את הילד שלו ויודע ל”קרוא” אותו ויודע להבחין, מתי זה בכי של מצוקה ומתי זה בכי של הפעלה. חשוב לעשות את ההבחנה הזאת במן דו שיח פנימי שלנו עם עצמינו וזאת על מנת שאנחנו כהורים נהיה בטוחים מתי זאת מצוקה ומתי זאת הפעלה.
2. חשוב ביותר להבין שכשאנחנו יודעים שזהו בכי לצורך הפעלה ואנחנו מגיבים אליו ומרצים את הילד, אנחנו בעצם מלמדים אותו שהבכי באמת עובד, שזה מצליח, ואז אין שום סיבה שהילד לא יעשה זאת שוב.
3. בהמשך לנקודה הקודמת, חשוב להבין שבגילאים הצעירים מתבצעת למידה אצל הילד אחרי שתיים שלוש חוויות, בין אם הן חיוביות ובין אם הן שליליות.
4. חשוב לזכור שהרבה פעמים אנחנו ההורים מגיבים לבכי של הילד מרצון שלנו ל”פצות” אותו על שעות עבודה מרובות, על כך שאנחנו לא רואים אותו הרבה ובעצם מה שאנחנו עושים זה מרגיעים את המצפון שלנו, תוך זה שאנחנו בעצם יוצרים נזק מאוד גדול לילד.

אז מה עושים?

1. דבר ראשון מקיימים את הדו שיח הפנימי בכדי להבין האם זה בכי של מצוקה או בכי של הפעלה. בשני המקרים, אנחנו נותנים מענה, במצוקה כמובן כל מה שהילד צריך ואם זה בכי של הפעלה, עדיין לפעול באמפתיה לנסות ולהבין את הילד ולהכיל אותו אבל ( וזה אבל מאוד חשוב!!!) מה שיוביל אותנו זה הקווים האדומים שלנו, הגבולות שלנו, כלומר, להבין, להכיל אבל לא לרצות!!!
2. לעשות את הסוויץ בראש ולהבין שבזה שאנחנו לא מרצים את הילד אנחנו עושים את הדבר הנכון עבורו!!!!
3. זה קשה, אני יודעת!, זה גם תמיד קורה כשאנחנו עייפים, מותשים, מתוסכלים, הראש שלנו במקום אחר, אבל עקביות הוא שם המשחק. אם פעם אנחנו נעמוד על שלנו ופעם נוותר כי אין לנו כח לזה כרגע, אנחנו לא מעבירים לילד מסר ברור מה הגבול שלנו והוא ימשיך את בדיקת הגבולות עוד ועוד.
4. לא להגיב בכעס! כעס הוא יחס! הוא יחס שלילי אבל הוא יחס. ברגע שאתם כועסים עליו כי הוא לא מפסיק לבכות, כי הוא לא מפסיק לנדנד, הרווח הוא שלו גם כי הוא כועס עליכם או על כל דבר אחר והמטרה שלו היתה להכעיס אתכם וגם כי בהרבה מקרים כל מה שהוא רצה – זה לקבל, להשיג יחס – והוא קיבל אותו.

מישהו חכם אמר: אלוהים נתן לנו את המתנה הכי יפה בחיים – להביא ילדים, הוא גם נתן לנו משהו נוסף קטן שנקרא מצפון – שהרבה פעמים מקשה עלינו את החיים.

רוצה לדעת יותר? מלא/י את הפרטים שלך ואני אחזור אליך עם כל המידע.